כתיבה אקדמית לא חייבת להיות משמימה, ואסור להתייחס אליה כרע הכרחי. נהפוך הוא, רצוי מאוד שהחיבור שלכם, בין אם הוא עבודה סמינריונית, עבודת דוקטורט או מאמר מלומד, לא יתייחס לקוראים הפוטנציאליים שלו כאל קהל שבוי. אל תתייחסו בכתיבה שלכם רק למנחים שחייבם לקרוא את העבודה שלכם, אלא גם, ובעיקר, לקוראים שאין להם שום מחויבות להשקיע זמן – חצי שעה או אפילו 10 דקות – במה שלא מעניין אותם ולא מדבר אליהם. כתיבה אפקטיבית ומעניינת צריכה להיות מטרת הכתיבה המרכזית שלכם.
לקוראים מנוסים מספיקה הפסקה הראשונה של החיבור כדי לדעת אם כדאי להמשיך ולקרוא אותו עד תומו, או לא. שמעתי גם ממרצים מנוסים שקריאה מרפרפת של העמוד הראשון של החיבור שמוגש להם מספיקה כדי לקבוע, במידה די גדולה של דיוק, את ההערכה הסופית שלהם את החיבור. לחלק מן הדברים התייחסתי כבר בפוסט קודם, אבל עכשיו אני רוצה להרחיב ולדון באמצעים נוספים המאפשרים להפוך טקסט יבש ומשמים לטקסט חי ובועט שימשוך את תשומת הלב של הקוראים.
הכתיבה של כל אחד מכם קשורה לתחום שבו הוא עוסק או לומד, למוסכמות ולהנחיות באותו התחום, למאפיינים של כתב העת שאליו אתם רוצים לשלוח את המאמרים שלכם, ועוד. אבל אחרי שכל זה נאמר, עדיין יש הרבה מאוד דרגות חופש לכותבים, שבתוכן הם יכולים לבחור היכן למקם את הכתיבה שלהם. כתיבה אקדמית, גם אצל סטודנטים לתארים ראשונים, אינה צריכה רק להוות הוכחה כי קראו בשקידה את כל המאמרים שהמרצה כלל בסילבוס. אין דבר משעמם יותר, הן את הכותב והן את הקורא, מלהדהד רק את הדברים שאחרים אומרים. כתיבה אקדמית לא צריכה להיות מנותקת מכתיבה ספרותית, עיונית או פרוזאית, ואפילו לא מכתיבה עיתונאית. בכל צורות הכתיבה האלה יש אלמנטים שניתן לאמץ לכתיבה אקדמית על מנת להפוך אותה למרתקת.
הכתיבה שלכם היא זו שמתקשרת לקוראים שלכם את מה שיגעתם ועמלתם עליו, חקרתם, ניתחתם ושיפרתם. לכן כדאי שכישורי הכתיבה שלכם לא ייפלו מכישורי המחקר שלכם. אז הנה כמה עצות לכתיבה אפקטיבית ומעניית.
כל כתיבה חייבת להתבסס על שאלה
השאלה יכולה להיות מפורשת או מרומזת, אבל בכל מקרה היא צריכה להיות ברורה לקורא. השאלה חייבת לתפוס את תשומת לב הקוראים ולכן כדאי שהיא תעסוק בבעיה שמטרידה אותם – אף אם הם אינם יודעים זאת עדיין., אם היא תצליח לסחוט מהם תגובה כגון "באמת שאלה טובה, איך לא חשבתי עליה קודם?" – תדעו שאתם בדרך הנכונה.
פרופסור יואל מגדל אפילו מקצין ואומר שכל שאלה טובה צריכה לייצר דרמה. כל מאמר בכל אחד מתחומי המדעים, ובוודאי כל עבודה אקדמית, חייבים לכלול את האלמנט הדרמטי היוצר מתח אצל הקוראים, כמו בספר טוב או במחזה מוצלח (מי הרוצח?). פרופסור מגדל טוען שמילת השאלה שיכולה לייצר דרמה היא "למה" ולא "איך". אני לא חושבת שקביעה סוחפת כזו אכן מתאימה לכל סוגי המאמרים, ולדעתי אפשר לייצר שאלות טובות ומעניינות גם באמצעים אחרים. על כך בפוסט הבא.
התחילו את החיבור שלכם עם אנקדוטה
יצא לכם בוודאי יותר מפעם אחת לשמוע הרצאה בה המרצה המכובד פותח את הרצאתו עם אנקדוטה/סיפור קצר למשל על משהו ששמע בלובי לפני הכניסה להרצאה, הקשור לדברים שהוא עומד לשאת. מרצים מנוסים ומרתקים תמיד משתמשים באנקדוטות לתיבול הרצאותיהם. למה שלא נעשה זאת גם בכתיבה?
חפשו סיפור או אירוע מעורר סקרנות או הזדהות וספרו אותו בקצרה בתחילת המאמר או החיבור שלכם. הסיפור הקצר צריך לגלם בתוכו את השאלה שאתם שואלים, להאניש אותה ולפשט אותה. בצורה כזו גם חיבור מורכב יכול להיות נגיש ומעניין לקוראים רבים. כאמור, הקוראים מחליטים על סמך התקציר והעמוד הראשון אם להמשיך לקרוא את המאמר, ואנקדוטה כזו יכולה להכריע את הכף.
האנקדוטה שלכם יכולה להיות סיפור שקשור אליכם, למשל כזו שמתארת מה גרם לכם להתעניין בנושא שאתם חוקרים וכותבים עליו. זה יכול גם להיות סיפור ששמעתם ונראה לכם רלוונטי לנושא של החיבור. נראה לי שבמדעי החברה והרוח אפשר וכדאי די בקלות למצוא סיפורים קצרים שמעבירים בצורה מעניינת איזשהו מסר שקשור למטרה הגדולה של החיבור או עבודה. מנגד, יש כאלה שיטענו שבמדעים המדויקים זה הרבה יותר קשה ואולי אף בלתי אפשרי.
ואכן, מסתבר שהרבה מאמרים מדעיים הכתובים בסגנון פורמלי ולא אישי, לא מצליחים לתקשר את המסרים שלהם אלא לקבוצה קטנה יחסית של מביני עניין. שינוי גישה של כותבי מאמרים מדעיים והנגשת המאמרים שלהם לקהל רחב יותר ע"י הצגה של אנקדוטה מניסוי שערכו או אירוע הקשור לנושא המאמר, יכולים בהחלט לחבר את הקוראים לבעיות ולנושאים שהם מציגים. שני מדענים אמיצים, Jones ו – Crow אפילו שואלים (וגם משיבים) במאמר שפרסמו איך אפשר להשתמש ב"מדע הסיפורים" כדי לייצר סיפורי מדע משכנעים.
אתגרו את התפיסות הרווחות בתחום שלכם
יש אנשי אקדמיה הטוענים שכדאי להראות שהספרות המחקרית העדכנית שוגה בהתייחסות שלה לשאלה שאתם מעלים. דוגמה לגישה כזו תמצאו הקישור להרצאה כאן. כלומר, כדאי לכם להראות היכן ההסברים עד כה הם לא שלמים ולא מתאימים, ורצוי כמובן שתאתגרו את התפיסות של אנשי האקדמיה המובילים בתחומכם. אבל, הדבר האחרון שאתם צריכים לעשות הוא להתדיין עם כל אחד ואחד על הטיעונים שלו. הרכיבו מתוך כלל התשובות שאתם קוראים בספרות המחקרית טיעון אחד או שניים או שלושה, והתייחסו אליהם. יכול להיות שלא תתייחסו לכלל הטיעונים אלא רק לחלקם. גם זה בסדר.
אל תחששו להביא נתונים ועדויות סותרות, אבל, היזהרו: כדאי שתרגישו שאתם ממש מכירים את הנושא שאתם חוקרים, וכמובן מכירים גם לעומק את כל הדמויות המובילות בתחום הזה, וזאת כדי שהאמינות שלכם כחוקרים לא תיפגע. לכן, לדעתי, גישה כזו מתאימה למי שמצוי כבר זמן מה באקדמיה ונחשף במהלך הזמן למספיק ספרות מחקרית בנושא. מי שזה עתה הצטרף לשיח, לא כדאי שיתחיל את דרכו בערעור על מוסכמות או הנחות מקובלות בתחום. כמובן שכדי לערער על תפיסות יסוד בתחום, אתם חייבים שהמחקר יהיה מאוד מבוסס מבחינה מתודולוגית.
צרו מתח
אנשים אוהבים לקרוא, לשמוע ולספר סיפורים, ולמרות זאת, הכותבים באקדמיה לא מתייחסים לכתיבה שלהם ככתיבת סיפור, וחבל. למה סיפורים כל כך מושכים? פול זאק (Paul Zak) מצא שברגע שהמוח שלנו ננעל על סיפור הוא משחרר אוקסיטוצין. ההורמון הזה משפיע על מצב הרוח ועל ההתנהגות החברתית שלנו. ויותר מכך, סיפורים עוזרים לנו לזכור עובדות שאחרת היו נשכחות במהרה, כך שאנחנו מחווטים לאהוב סיפורים.
אנה קלמנס (Anna Clemens) מספרת בפוסט שכתבה על מספר אלמנטים מרכזיים בסיפור שניתן ליישמם גם בכתיבה אקדמית. בין האלמנטים שהיא מונה נמצא גם אלמנט המתח, שהוא הגורם המרכזי ביצירת העניין שלנו. מה יכול לגרום למתח? קונפליקט, תקרית, בעיה או כל דבר אחר שנראה לא נכון או מוזר. את המתח תייצרו גם באמצעות שאלת המחקר אך גם בעזרת בנייה מכוונת של החיבור שלכם כך שתגרום לקוראים "להפוך דף" ולהמשיך בקריאה כדי להגיע לפתרון המתח שנוצר אצלם. יש אפילו כאלה המציעים להחיל את מבנה הנרטיב הסיפורי גם על מאמרים מתחום המדעים המדויקים.
קריאה היא תהליך של חשיבה
לפני שאני מתחילה לכתוב, לרוב אני רושמת לעצמי ראשי פרקים או נושאים שאליהם ארצה להתייחס בכתיבה. אבל בתהליך הכתיבה עצמו מצאתי שחלק מראשי הפרקים או הנושאים הללו נזנחים וחלק אחר, לרבות נושאים שלא תכננתי מראש להתייחס אליהם, מוצא את דרכו לתוך החיבור. אף פעם איני יודעת איך ייראה החיבור הסופי. דבר מוביל לדבר ואנחנו צריכים להיות גמישים מספיק כדי להמשיך בקווי הסיפור, בתנאי כמובן שיש בהם הגיון, גם אם הם לא תוכננו מלכתחילה.
לכן גם העצה הטובה ביותר שניתן לתת לאלה שחוששים או נרתעים מכתיבה היא פשוט: שבו ותכתבו. בזמן הכתיבה רעיונות מופשטים שעולים במוחכם ימצאו את דרכם לדף בעזרת ניסוחים שיבהירו לקוראים, אבל גם לכם, למה אתם מתכוונים.